"ויש גם את החיילים", הוא אמר, והשעין שני קנבסים על הקיר. והיו שם חיילים: צועדים על הבד, ירוקים, אדומים, צעירים, כאובים. 
ולידם סדרת ציורים אביבית של גבעות מוריקות וכלילי חורש, ועוד סדרה נפלאה של דיוקנאות עצמיים. הוא השעין את כולם, התבוננו שנינו. אז מה? חייכנו זה לזו. יש כל מיני כיוונים...
חלפה שנה, ובסלון ביתו בהרדוף כבר היו עוד חיילים. הם הקיפו אותנו בשתיקתם. ולמרות שבחוץ אביב, דמעות חונקות את גרוני. אחד פצוע, השני נישא על גבו של חברו. הם מסתכלים אל החושך ולא רואים דבר, בטח לא את היעד. הם עשויים בשמן, כתמים, שכבות וחריטות. הם רכים וקשים בו זמנית, הם חבורה מלוכדת על סף תהום. הם הוא, הם הבן החייל שלו, הם החברים שלהם, הם אנחנו והם אף אחד. הציור עוטף אותם באשלייה המתוקה של תיאטרון בובות או חלום בלהות, אך רק לרגע. 
ברגע הבא הם שוב מוכרים, וצריך להתאמץ לראות לתוכם. ואי אפשר. כי מי שלא היה שם לא יוכל כנראה. גם לא יריח את זיעת הגוף החבול, ולא יחוש בפעימות הלב המפרפר. הם חזרו משם, גופם שלם. אך יש אשר כבולים הם בעבותות של חושך. 
תודה לך, דודו, על שאיפשרת לי ללוותך במסעך.